כבר מעל 15 שנה שאני רצה. באון אנד אוף, והיו הרבה שנים של אוף, אבל מבחינתי זה הספורט שלי. וגם כשאני בתקופת אוף ברור לי שלרוץ עושה לי טוב, פיסית ומנטלית, ושמה שלא יהיה תמיד עדיף לכולם אותי בגרסה הרצה 😉 לפני חצי שנה בדיוק, בפעם הראשונה בחיי, השתתפתי במרוץ בו רצתי חצי מרתון. במהלך כל המירוץ, הרגש הכי חזק ששלט בי היה ההתרגשות. רצתי 21 ק"מ עם דמעות בעיניים. של אושר. ולמה? כי זה היה משהו שרציתי לעשות מאז שאני רצה. תמיד ידעתי שאני מסוגלת אבל לא ברור היה לי איך באמת אגיע לזה.